הרשו לי להקדים ולומר שאני בעד טיפול, מטפלים, פסיכולוגים, פסיכיאטרים וכו'. אני מאמין בטיפול. אני מאמין במחלות נפש. ואני מאמינה בקבלת עזרה כשצריך.
כבר הזכרתי כאן בעבר על היכרויות עם בחור מסוג חדש "לא שגרתי", ואחד הדברים שעושים אותו שונה הוא שהוא נמצא בטיפול. הוא עובד באופן עקבי על להיות אדם טוב יותר. וזה בהחלט בא לידי ביטוי באינטראקציות ובדיונים שלנו, בצורה טובה וחיובית (לרוב). עם זאת, הרגשתי תחושת דאגה קלה כשגיליתי לאחרונה שהוא בטיפול כבר כמעט 7 שנים, פעמיים בשבוע.
ניהלתי את השיחה הזאת עם בני הבוגר, שטיפול הוא דרך מצוינת לטיפול עצמי וריפוי, ולפעמים יש צורך בתרופות לסוגים מסוימים של חרדה ודיכאון וכו'. אבל, בליבי, תמיד הרגשתי שטיפול "נפשי" זהה לטיפול "פיזי"... כלומר אתה הולך עד שאתה למד את הכלים (או התרגילים) ואז ייתכן שתצטרך מדי פעם מנת תחזוקה, אך לא פעמיים בשבוע למשך שאר הזמן חַיִים?
אני יכול להיות רחוק מהבסיס כאן, אז בבקשה אל תצעק עליי! אני מודע ומקבל את הצורך שלו לעבוד על עצמו, וכל הכבוד לו על כך, מכיוון שכולנו מכירים גברים שזקוקים לכך אך מסרבים לעזרה. אני רק רוצה לדעת מה אתן האלות בקבוצה הזו מרגישות בכנות לגבי מה שתיארתי למעלה. אני אוהב את הבחור, קרוב לוודאי שאהבה, אבל משהו מעכב אותי, ואני חושב שזה בגלל שאני לא מרגיש שהוא שולט בשלו רגשות ו/או אולי פשוט זקוק לקהל שבוי שיקשיב למחשבות הפנימיות ביותר שלו ללא הרף (הוא יכול ממש לשלול את הצבע קִיר).
אני רק תוהה אם יש לו את היכולת להיות מאושר, כי למרות שהוא טוען שהוא מאושר, הוא מקבל דמעות ובוכה לעתים קרובות. (אין בושה במשחק הזה בכלל, אני אוהב אותו, אבל זה נראה מוגזם). וקורא שוב את השאלות שלי למעלה, אני גם שואל אם אני פתוח ומתחשב ואוהב מספיק כדי לקבל בן זוג שזקוק לטיפול פעמיים בשבוע. אבל זה 2023, אולי זה רק סימן של זמן ואולי אני מרוויח יותר מדי מכל זה ואני צריך להיות שמח שהוא רוצה להיות טוב יותר. עזרה, 5 חודשים אבל הוא די רציני ואני לא רוצה לפגוע בו, אבל אני רק תוהה אם הוא אי פעם יפסיק לדבר כל כך עמוק על כל דבר קטן כל יום.